"רוח היא הגורם למאה מחלות" (לאו דזה)

אמרה זו לקוחה מהספר דאו דה ג'ינג, חיבורו של לאו דזה, בן המאה השישית לפני הספירה ואבי תורת הטאואיזם. זוהי אמרה השגורה בפיהם של רופאים סינים רבים עד היום. כדי לנסות להבין מה לא בסדר עם רוח, יש להבין מעט את הדרך בה הסינים רואים את העולם, ובהקשר זה, את הגורמים למחלות על פי הרפואה הסינית.
לסינים הקדמונים לא היו את האמצעים המודרניים שיש לנו היום לחקור את הסביבה, והם לא היו מודעים לקיומם של וירוסים, חיידקים, ושאר מחוללי מחלות זעירים. לעומת זאת, הם בהחלט ידעו להתבונן באדם ובטבע, ושמו לב מתי מחלה נגרמת כתוצאה מחשיפה למשהו חיצוני (כגון חיידקים), ומתי הגורם למחלה הינו פנימי (כגון חוסר איזון הורמונאלי למשל, במושגים המערביים של ימינו).
הסינים ייחסו את המחלות הקשורות למחוללי מחלה חיצוניים לגורמי האקלים – רוח, קור, חום, יובש, לחות, כאשר מה שקובע את הגורם למחלה הוא לא החשיפה לאותו גורם אקלים, אלא הביטוי בגוף. כלומר לא צריך להיות חשוף לרוח על מנת לסבול מסימפטומים וסימנים של רוח. מהם סימנים המתבטאים כמו רוח? – מגיע בפתאומיות, שכיח יותר במקומות גבוהים (החלק העליון של הגוף), גורם לשרירים להתכווץ, מעורר צמרמורת, יכול להשאיר נזק אחרי שעבר. באופן דומה, כאשר נאמר שהגורם למחלה הינו חום, זאת אומרת שיש סימנים של חום, כגון חום גבוה, דופק מהיר, צמא, שתן מועט ועכור.
לכן, על פי המודל הרפואי הסיני, כאשר אדם חולה בשפעת למשל (על פי המודל המערבי), הוא יאובחן כסובל מפלישה חיצונית של רוח וחום – אם הסימפטומים מתאימים למאפיינים של רוח וחום, או לחילופין כסובל מפלישה חיצונית של רוח וקור – אם הסימפטומים מתאימים יותר לכך (יתכנו כמובן גם שילובים נוספים עם שאר גורמי האקלים).
באופן דומה, יתכנו סימפטומים של רוח (או של חום, קור, יובש, לחות) גם במצבים הנובעים מחוסר איזון פנימי, ממחלות פנימיות – למשל התכווצויות, צמרמורות, רעד, שיתוק פתאומי ועוד.
הרוח נחשבת כ"גורם למאה מחלות" מכיוון שמאפיינים של רוח קיימים במקרים רבים מאוד, פנימיים וחיצוניים, ולמרות שאין זה הכרחי להיחשף לרוח על מנת לפתח תסמינים של רוח, הרי שחשיפה כזו עלולה ליצור או להחמיר מחלות בעלות מאפיינים של רוח, ולכן על פי הרפואה הסינית מומלץ להישמר בחשיפה לרוח.