"הטעות הגדולה ביותר בטיפול במחלה היא שישנם רופאים המטפלים בגוף, וישנם רופאים המטפלים בנפש, למרות שלא ניתן להפריד בין השניים" (אפלטון)
אמרה זו, שמקורה ביוון, מתיישבת היטב עם הראיה של הרפואה הסינית את הקשר בין גוף לנפש- קשר שאינו ניתן להפרדה. תפיסה זו הינה כה בסיסית ומושרשת ברפואה הסינית, עד כי ההתייחסות לכך הינה כלדבר מובן מאיליו. הדבר בא לידי ביטוי כאשר מדברים על הגורמים השונים למחלה- בין גורמים אלו נמנים "שבעת הרגשות" (כעס, שמחה, דאגה, הרהורים, עצבות, פחד והלם), כאשר לכל רגש יש השפעה אחרת על האדם, לא רק נפשית אלא גם פיזית, דרך השפעת הרגש על הצ'י:
כעס גורם לצ'י לעלות מעלה ומשפיע על הכבד.
שמחה מאיטה את הצ'י ומשפיעה על הלב.
דאגה והרהורים תוקעים את זרימת הצ'י ומשפיעים על הטחול.
עצב וצער פוגעים בצ'י ופוגעים בריאות.
פחד גורם לצ'י לרדת מטה ומשפיע על הכליות.
הלם מפזר את הצ'י ומשפיע על הכליות והלב.
שמחה מאיטה את הצ'י ומשפיעה על הלב.
דאגה והרהורים תוקעים את זרימת הצ'י ומשפיעים על הטחול.
עצב וצער פוגעים בצ'י ופוגעים בריאות.
פחד גורם לצ'י לרדת מטה ומשפיע על הכליות.
הלם מפזר את הצ'י ומשפיע על הכליות והלב.
חשוב להבין ש"שבעת הרגשות" כוללים למעשה את כל ספקטרום הרגשות האפשריים, כך שכעס, למשל, כולל גם תיסכול, עצבנות, כעס מודחק, זעם, עוינות, מירמור וכו'. כמו כן חשוב להבין שהתפיסה הסינית בנוגע לאיברים (כבד, טחול, לב, וכו') שונה מהתפיסה הביו-רפואית של הרפואה המערבית, וכוללת למעשה מערכות רבות ומורכבות באדם מעבר לאיבר הפיזי עצמו, וכמו כן לא מחייבת פגיעה פיזית (כזו שניתנת למדידה וכימות מעבדתי) באיבר המדובר.
