הרפואה הסינית – ניסיון של אלפיים שנה

בתקופה הפרהיסטורית הרפואה הסינית הייתה ככל הנראה רפואה שאמאנית, הרואה ברוחות ושדים את הסיבה למחלות, ועושה שימוש בטקסים ולחשים ככלים לריפוי, בדומה למוכר  משבטים שונים באסיה.

לפני כ- 4,000 שנה מצב זה התחיל להשתנות, ובסין התחילה לצמוח הבנה חדשה של המציאות בנוגע לחולי ולבריאות, כחלק משינוי בגישה לגבי מקומו של האדם בעולם. הגישה החדשה ראתה את האדם כחלק מהטבע, כחלק מהיקום, ומסיבה זו גם על האדם חלים אותם הכללים החלים על הטבע שסביבו. גישה זו ראתה את הבריאות והחולי כתופעות טבעיות המושפעות מגורמי האקלים השונים ומאורח חייו של האדם. נראה שבשלב הראשון תפיסה חדשה זו הייתה משולבת עם השאמאניזם, כפי שניתן ללמוד ממשפטו הידוע של קונפוציוס, בן המאה החמישית-שישית לפני הספירה: "אדם חסר התמדה לעולם לא יוכל להיות רופא טוב או שאמאן טוב".

ממצאים ארכיאולוגיים מ"תקופת ביניים" זו מראים שהיה שימוש בטקסים שאמאניים ביחד עם שימוש בצמחי מרפא, כך שטיפול לכאב בטן למשל יכול היה לכלול לחשי כישוף מסוימים ביחד עם מתן של תזונה הוליסטית בשילוב של צמחי מרפא, לסילוק הרוחות הרעות אשר גרמו לכאב הבטן.

הגישה הרפואית השתנתה בהדרגה, ובמשך האלף הראשון לפני הספירה האמונה ברוחות ובשדים נזנחה לטובת אמונה שהאדם הוא חלק מהקוסמוס, בריאות וחולי הינם תהליכים טבעיים אשר לא תלויים ברוחות ובשדים, וכל מה שמתרחש בקרב בני האדם נובע מהאינטראקציה של האדם עם הטבע שסביבו ובינו לבין עצמו.

ההיסטוריה של הרפואה הסינית כפי שאנחנו מכירים אותה היום מתחילה בטקסטים המתוארכים מהחמש מאות שנים הראשונות לפני הספירה, כלומר לפני 2,000 עד 2,500 שנה. תיעוד מפורט של הידע העכשווי היה מקובל מאוד בסין כבר מתקופה זו. הדבר נכון לגבי תחומים שונים כגון תיעוד היסטוריה כללית, ספרות, שירה, מנהל ציבורי, ורפואה. התיעוד נעשה בדרך כלל בחסות הקיסר או השליטים המקומיים ברחבי סין, ומתוקף זה ספרים רבי ערך זכו להשתמר לאורך שנים ארוכות.

העובדה שהספרים נשמרו לאורך שנים אפשרה לצבור ידע ברפואה, ולהמשיך לפתח אותו לאורך שנים ארוכות. ספר הרפואה הסינית העתיק ביותר שהשתמר הינו "ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב" (Huang Di Nei Jing) אשר נכתב בידי מחברים עלומי שם לפני כ 2,000-2,500 שנה. הרופאים שחיו מאוחר יותר הכירו את הסיפרות הרפואית של זמנם, והמשיכו לתרום להתפתחותה.

כך למשל הרופא המפורסם  ז'אנג ז'ונג-ג'ינג (Zhang Zhongjing) , אשר חי בסין של המאה השניה והשלישית לספירה, התייחס בסיפרו הידוע "מסה על פגיעתן של מחלות קור" (Shang Han Lun) לספרים שהיו קייימים כבר בתקופתו, כמו ה Nei Jing, ואף סיכם את הידע הרפואי שהיה קיים באותה העת. ארבע מאות שנים לאחר מכן, כאשר הרופא הסיני המפורסם סאן סימיאו (Sun simaio) כתב את ספרו הראשון בן 30 הכרכים, "מרשמים השווים אלף מטבעות זהב" (Beiji Qianjin Yaofang), אף הוא התייחס לכל הכתבים החשובים שהיו באותה תקופה, כולל החיבורים של ז'אנג וה- Nei Jing.

כמעט 1,000 שנה אחר כך, כאשר הרופא הסיני Li Shizhen כתב במאה השש עשרה  את סיפרו אדיר הממדים "סיכום מטריה מדיקה" ( Ben Cao Gangmu ) הוא כלל ברשימת הביבליוגרפיה שלו 900 ספרי רפואה סינית.

התחום של רפואה סינית הלך והתפתח עם השנים, הידע הרפואי נצבר, התרחב והעמיק לאורך השנים. הנסיון הקליני של אלפי רופאים ואין ספור מטופלים עבר מדור לדור על הכתב. זהו אחד המאפיינים הייחודיים של הרפואה הסינית- העובדה שמדובר ברפואה עם אלפיים שנים של ניסיון.