"כאשר השמן אוזל, המנורה כובה" (אמרה סינית, מקור לא ידוע)

אמרה זו, המשווה את החיים לבערה של מנורה, נמצאת בגרסאות שונות בשימוש תדיר בקרב מטפלים ברפואה סינית בבואם להסביר את מערכת היחסים בין יין ליאנג בתיאוריה של הרפואה הסינית.

על פי הרפואה הסינית ניתן לחלק את היקום כולו לשני כוחות המנוגדים זה לזה והמשלימים זה את זה – יין ויאנג. השמן הינו יין, מזין את המנורה. הלהבה הינה יאנג, המוזנת מבערת השמן. בתיאוריה זו האדם נתפס כחלק מהיקום, אשר כל פרט בו מהווה מיקרוקוסמוס ליקום עצמו, ולכן גם הוא ניתן לתיאור במונחים של יין ויאנג.

כל אדם נולד עם כמות "שמן" מסוימת, שונה מאדם לאדם, "שמן" מולד זה מכונה ג'ינג (jing) ברפואה הסינית. מדובר במרכיב בעל איכות של יין- נוזלי, נע במעגלים, באיטיות, משפיע ומושפע לאט. על פי התיאוריה נוזל זה נע בעיקר במרידיאנים (מסלולים) מסויימים הנקראים המרידיאנים המיוחדים, הוא משפיע מאוד על תהליכי גדילה, התפתחות, רבייה, זיכרון, וזקנה. כאשר הוא אוזל, זהו סוף החיים, כלומר מוות. הג'ינג מתכלה עם השנים, אבל הקצב בו הוא מתכלה תלוי באורח החיים. ניתן לדמותו לסוללה במכונית, אשר בכל פעם שמניעים אותה נותנת מעט מהאנרגיה האגורה בה על מנת ליצור את הניצוץ הנדרש להנעה, ניצוץ זה הינו הצ'י, בעל איכות של יאנג- אתרי, חם, מהיר, עולה מעלה, משפיע ומושפע מהר. כאשר אנחנו נותנים לעצמנו מזון טוב, בכמויות ובזמנים נכונים, כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו מספיק מנוחה ושינה, אנחנו משתמשים יותר באנרגיות שאנחנו מייצרים ופחות באנרגיות המולדות המוגבלות שאיתן אנו נולדים- הג'ינג. מצד שני, חשוב שנשתמש במה שאנחנו מייצרים וצוברים- במיוחד על ידי שנפעיל את גופנו בפעילות גופנית, פעילויות בהן אנחנו "שורפים" אנרגיה, וכך דואגים שיהיה איזון נכון בין השמן ללהבה – להבה גדולה מידי תכלה את השמן מהר, אבל יותר מידי שמן יטביע את הלהבה.