"בהרים ישנם עצים בני אלף שנה ויותר, אך אדם שהגיע לגיל מאה שנה קשה למצוא ביותר" (אמרה סינית, מקור לא ידוע)

נושא אורך חיי האדם העסיק את הסינים מזה אלפי שנים, ויש אף רבים הטוענים שהרצון להאריך את החיים עמד בבסיסן של פיתוח הרפואה הסינית וכן הפילוסופיה הטאואיסטית באופן כללי. הסינים שחיו לפני 2000 שנה ויותר האמינו בתיאוריה דיבלוציונית, כלומר האמינו שבעבר חיו עד גיל מאה שנה ויותר, ועם השנים חיי האדם הלכו והתקצרו. אמונה זו מזכירה את ספר בראשית על מאריכי החיים הרבים המתוארים בו. הסינים בתקופה ההיא ייחסו את הירידה באורך החיים לליקויים באורח החיים, בתזונה, במנוחה, רגשות לא מאוזנים, ולהבנה לא נכונה של חוקי הטבע אופן כללי. בכתבים הסינים העתיקים ניתן למצוא התייחסויות שונות לעניין זה כאשר אחת המעניינות שבהן, וללא ספק גם אחת החשובות שבהן, נמצאת ב"ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב" (huang di nei jing su wen). ספר זה נכתב לפני כ- 2,200 שנה כדיאלוג בין "הקיסר הצהוב", דמות אגדית ככל הנראה, לבין רופאי הקיסר, כאשר צ'י פו, אחד הרופאים, עונה את מרבית התשובות:

הקיסר הצהוב שואל: "שמעתי כי בימים עברו אנשים חיו מעל למאה שנה, נשארו פעילים ולא הפכו לחלשים בפעילותם. אך היום, אנשים מגיעים רק למחצית מהגיל הזה וכבר הופכים לעייפים וחסרי יכולת. האם זה מפני שהעולם משתנה מדור לדור? או מפני שהמין האנושי מזניח את חוקי הטבע?"
צ'י פו עונה: "בזמנים העתיקים האנשים אשר הבינו את הטאו חיו לפי היין והיאנג, והם חיו בהרמוניה על פי כללי אומנות השמירה על החיים. האכילה והשתייה שלהם הייתה מבוקרת, שעות הקימה והשינה שלהם היו מסודרות וקבועות, ולא חסרות סדר. באמצעים אלו שמרו הקדמונים על גופם מאוחד עם נשמתם, וכך הגשימו את הזמן שהוקצה להם בחיים, מאה שנה לפני שמתו."

"בימינו אנשים אינם כך, הם שותים יין כמשקה ומאמצים לעצמם התנהגות פזיזה כהרגל. הם נכנסים אל הלשכה (חדר השינה, ג.ק.ס) כאשר הם בגילופין, התשוקות שלהם מתישות את כוחותיהם, הם אינם יודעים למצוא שביעות רצון או סיפוק בתוכם, הם אינם מיומנים בשליטה על רוחם. הם מקדישים את כל תשומת ליבם לשעשע את נפשם, ובכך מנתקים את עצמם מהאושר שבחיים ארוכים. שעות הקימה והשינה שלהם חסרות סדר. מסיבות אלו הם מגיעים רק למחצית של מאה שנה, וכבר בריאותם מתדרדרת".